חיפוש
  • דוד אגייב

בברכת שנה טובה, עם תקווה לאנשים שזרוקים ברחוב

הרגשה מוזרה. אני במציאות הזאת כבר חמש שנים. כבר חמש שנים אני פוגש אנשים ללא תקווה, עם המון פצעים בתוך הבטן, בתוך סביבה שמחולקת להמון קהילות ולהמון אנשים. ואפשר להגיד שאולי הסביבה הזו מבוססת על איזושהי נורמה. אפשר גם להגיד שהמציאות הקשה היא שאני פוגש אנשים חסרי אונים זרוקים ברחוב, עם שיתוק ברגליים, עם התמכרות קשה, בניתוק טוטאלי עם החברה. אני חווה הרבה ביקורת כלפי אותם אנשים ״מה, הוא החליט לבחור במציאות הזו, הוא החליט לא לעבוד, הוא החליט להיזרק ברחוב״. אז לא, הוא לא החליט! אני מכיר הרבה אנשים שהיו פרודוקטיביים, שהיו ממש נורמטיביים, פשוט קרה להם משהו בחיים והם לא יכלו להתמודד עם המציאות. ואפילו אי אפשר להגיד שהם הרימו ידיים, הם פשוט מצאו את עצמם בחוסר אונים. התמונה הזאת שמצורפת בפוסט היא תמונה של בחור שאני מכיר אותו כבר כמה שנים טובות. הבחור פוסט טראומי עם בעיות בריאותיות אשר מצא את עצמו ברחוב מבדידות ומהמצב הבריאותי שלו, ועל הדרך הוא גם התמכר לאלכוהול כי זה הכלי היחידי שאיכשהו איפשר לו לתפקד ולברוח מהמציאות המטורפת שלו. בנתיים אני מאחל שאולי שנה הבאה תהיה יותר טובה לאותם אנשים שבמהלך השנה הזו רק סבלו.